פסק-דין בתיק ע"א 2333/04

השופט ישעיהו שנלר :

1.         בפנינו ערעור על החלטת בית-משפט השלום בראשון-לציון, בת"א 2963/03 (כב' סגן הנשיא השופטת גנות), מיום 15.12.03, אשר דחתה את בקשת המערער 1 לדחות על הסף את תביעת המשיב, מחמת התיישנות. המדובר בתובענה לפיצויים בשל נזק גוף שנגרם למשיב, לטענתו, בעקבות תאונת עבודה מיום 20.5.96 (להלן - התאונה). התובענה הוגשה ביום 22.5.03, דהיינו - לטענת המערערים, שבע שנים ויומיים, לאחר קרות התאונה.

המחלוקת בין הצדדים בערעור זה, עניינה המועד ממנו יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות, לאור כלל התגלות הנזק, בהתאם להוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין).

העובדות וההליכים המשפטיים :

2.         המשיב, יליד 12.4.68, עבד במועד התאונה כמאבטח אצל המערערת 2 (להלן - המערערת), ונשלח על-ידה לסגור שער ברזל מאסיבי המיועד למעבר משאיות אספקה, במתחם בית החולים מרכז רפואי "קפלן", הוא המערער 1 (להלן - המערער).

בכתב התביעה נטען, כי כתוצאה מהזזת השער, נפגע המשיב בחוזקה ברגלו הימנית, אולם על-אף הכאב העז שחש, המשיך לעבוד באותו היום.

3.         כאביו של המשיב לא חלפו, על כן פנה ביום 7.6.96 למחלקת מיון אורטופדי בבית חולים "קפלן" (להלן - הפניה לחדר מיון), שם אובחן כי הוא סובל מנפיחות ורגישות בגיד אכילס מימין ובקרסול ימין.

ביום 16.6.96, ובשל התמשכות הכאבים, פנה המשיב לקבלת טיפול בקופת חולים, שם אובחן כסובל מפגימה בקרסול ימין והומלץ לו על מנוחה.

ביום 7.10.98 אובחן במסגרת בדיקת אולטרסאונד, כי המשיב סובל מהתעבות גיד האכילס הפגוע, עד פי שניים מהנורמה.

כן פרט המשיב את המשך האבחנות והטיפולים הרפואיים להם נזקק.

המשיב סיפר מיידית על האירוע למאבטחים אשר עבדו עימו, ויום או יומיים מאוחר יותר - כך בכתב התביעה - סיפר על-כך גם לאחראי המשמרת, וביקש ממנו לעבוד מעתה ואילך בישיבה. 

4.         המערערים הגישו כתבי-הגנה מטעמם, במסגרתם טענו להתיישנות התביעה, הואיל והוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.

כך גם הגיש המערער לבית-משפט קמא, בקשה לדחיית תביעתו של המשיב על הסף מחמת התיישנות (להלן - הבקשה).

5.         המשיב בתגובתו לבקשה טען, כי יש להחיל במקרה דנן את ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ולראות את מועד גילוי הנזק במקרה זה, לכל המוקדם ביום 7.10.98, דהיינו, מועד בדיקת האולטרסאונד.

עם זאת טען המשיב, כי רק בחודש פברואר 2000 התגלה כי מדובר בנזק ממשי ובר תביעה, הואיל ובמועד זה המליץ רופא המשפחה למשיב לעבור ניתוח, בהסתמך על המלצותיהם של ד"ר נוף מבית החולים "אסף הרופא", ושל פרופ' ניסקה מבית החולים "הדסה", משנת 1999. כראיה לטיעון זה הוסיף המשיב, כי רק בחודש יוני 2000 הוגשה על-ידו תביעה למוסד לביטוח לאומי, דבר המעיד כי עד למועד זה חשב כי מדובר בפגיעה של "מה בכך".

טענה נוספת שטען המשיב, עניינה הוראות סעיף 17 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, אולם בערעור בפנינו זנח טענה זו.

6.         המערער טען בתשובתו כדלקמן:

א.      " כפי שעולה מכתב התביעה, התאונה ארעה בסביבות השעה 16:00 אחה"צ כאשר בתעודת חדר המיון אשר צורפה לתגובת המשיב נרשם כי בשעה 17:04 התקבל המשיב לקבלת טיפול רפואי בגין פגיעתו בביה"ח" (סעיף 2). כך גם פרט המערער את ממצאי הבדיקה האמורה.

ב.      בהמשך בסעיף 4: " המבקשת תטען כי תביעתו של המשיב התיישנה, הנזק שנגרם לו ביום התאונה אינו נזק של מה בכך וזאת חרף טענתו ואף לשיטתו של המשיב, שכן אחרת לא היה פונה לקבלת טיפול רפואי בגינו, מיד לאחר מכן ולפיכך יש לראות במועד התאונה כמועד גילוי הנזק" (ההדגשות אינן במקור - י' ש').